לאחר למעלה משנתיים, מבוטלת החובה הגורפת לעטיית מסיכות בציבור, התערבות לא תרופתית למניעת התפשטות תחלואה (NPI - Non Pharmaceutical Intervention), בנימוק של ירידת התחלואה בקורונה, למעט מקומות מסוימים ובהם מוסדות רפואה. לאחר שרוב ההתערבויות הלא תרופתיות (סגרים, סגירת בתי ספר, הגבלות תנועה, בידוד נחשפים) נזנחו משהתחוורה חוסר תועלתן במניעת תחלואה בצד הנזקים שהן גורמות, נשאלת השאלה: האם לעטיית מסיכות בציבור הרחב לצורך מניעת הידבקות יש בכלל תימוכין בספרות המדעית ובנתונים?
עיון בדיוני צוות הטיפול במגיפות מגלה כי מעולם לא הומלץ על עטיית מסיכות גורפת אלא ב"מוסדות רפואיים, במתארים רגישים ולציבורים מסוימים", וכי סוכם שאין די נתונים מחקריים להצדיק עטיית מסיכות גורפת, אך יש בכך ל"העביר מסר חינוכי".
בנייר עמדה שפרסמנו לאחרונה ניסינו לענות על השאלה הזו. עד פרוץ המגיפה ובתחילתה שרר קונצנזוס בנוגע להיעדר יעילות עטיית מסיכות גורפת בציבור ככלי למניעת הדבקה או הידבקות במחלות זיהומיות נשימתיות. כך עולה ממחקרים ומסקירות שיטתיות, כולל סקירת Cochrane מ-2020 והנחיות קליניות של ארגון הבריאות העולמי ושל ה-CDC. השימוש המקובל במסיכות הינו במתארים רפואיים, למשל בחדרי ניתוח ובחולים בבידוד. מסיכות כירורגיות נעטות למניעת הדבקה בזיהום טיפתי מהאדם העוטה אותן (Source control). מסיכת N95 מגנה על העוטה אותה (Wearer protection) כנגד זיהום טיפתי או המועבר באוויר (אירוסולי).
רוב העבודות שפורסמו בנושא בזמן המגיפה סובלות מאיכות נמוכה ומהטיות רבות. רובן מחקרים תצפיתיים, סקרים טלפונים או מודלים חישוביים, המדורגים נמוך במדרג הראיות. רק שני מחקרים קליניים מבוקרים התווספו לבסיס המידע בתקופת הקורונה: האחד, מדנמרק, לא מצא יתרון לעטיית מסיכות בהגנה מהידבקות (Wearer protection). השני, מבנגלדש, מצא יתרון זניח בבני 50 ומעלה בלבד, ולא מצא יתרון מתחת לגיל זה, גם לא בהגנה על הסביבה (Source control) ולא בדק כלל את יעילות המסיכות בהפחתת נשאות אסימפטומטית.
הולכות ומצטברות עדויות על נזקים בעטיית מסיכות, בפרט בילדים, האוכלוסיה העמידה ביותר לקורונה שעטתה מסיכות זמן רב ביותר: הפרעות בהתפתחות הקוגניטיבית והשפתית, ירידה ביכולת לזהות רגשות, כאבי ראש, קשיי ריכוז, נגעי עור, ירידה ברוויון החמצן ועוד
גם בהנחיותיהם המעודכנות ביותר, ארגוני הבריאות הבינלאומיים מהוססים מאוד בנושא ומציינים את הבסיס הראייתי הדל. ה-WHO קובע כי עטית מסיכות בילדים מתחת לגיל 12 צריכה לחול רק בנסיבות מיוחדות. בהשוואה בין מחוזות בארה"ב בעת גל האומיקרון לא נצפה הבדל בתחלואה בין אזורים בהם חלה חובת עטיית מסיכות לאלה שלא.
היעדר יעילות במניעת הדבקה קשורה ככל הנראה במנגנון ההעברה של נגיף הקורונה, שאינו רק טיפתי כבנגיף השפעת ואחרים, אלא גם אווירני (אירוסולי). אירוסול הם גרעיני טיפות זעירים העלולים להדביק במרחק גדול ואינם נעצרים על ידי מסיכות בד או מסיכות כירורגיות. המדיניות הנכונה במתאר כזה למניעת הידבקות איננה עטיית מסיכות וריחוק פיזי אלא אוורור חללים סגורים ומניעת צפיפות.
מנגד, הולכות ומצטברות עדויות על נזקים בעטיית מסיכות, בפרט בילדים, האוכלוסיה העמידה ביותר למחלת הקורונה שעטתה מסיכות זמן רב ביותר: הפרעות בהתפתחות הקוגניטיבית והשפתית, ירידה ביכולת לזהות רגשות, כאבי ראש, קשיי ריכוז, נגעי עור, ירידה ברוויון החמצן ועלייה ברמת הפחמן הדו חמצני מעבר למותר בסטנדרטים המקובלים.
הציבור, יש לומר, הצביע מזמן בפניו הגלויות אי אמון בהנחיית משרד הבריאות ולרוב לא נענה להנחיה אלא במקומות שבהם יש אכיפה ובבתי הספר. גם מנהיגיו לא האמינו בתועלת שבעטיית מסיכות שכן הם תועדו ללא הרף בלי מסיכות בחללים סגורים.
מדוע אם כן הושתה על הציבור מלכתחילה גזירה חסרת בסיס מקצועי? במאמר דעה ב-BMJ מ-16 במרץ השנה מבכים המחברים את מותה של הרפואה מבוססת הראיות (EBM) בעידן שבו חברות הפארמה שולטות במחקר הקליני. תהליך זה התגבר בתקופת הקורונה והוא השתלב בצורך של ממשלות להראות לציבור עשייה בכל מחיר, גם בהיעדר ראיות, כדי לא להיתפס אשמות בתחלואה ובתמותה ממגיפה, בתמיכה של דרג מקצועי שנאחז בקונספציה.
בהיבט המסיכות, בהיעדר ביסוס מקצועי כאמור, שיקפה חובת עטיית מסיכות את הגישה השלטונית לטפח בקרב האזרחים את תודעת החירום והפחד מהנגיף, ואף להמשיך לתחזק אותה גם כשכבר נחלש, הפך אנדמי והמגיפה בעצם הסתיימה. זו אסטרטגיה שאינה מקובלת בניהול מצבי חירום ומשבר, והיא כרוכה בפגיעה בבריאות הנפשית ובחוסן האישי והלאומי. זו ודאי אינה סיבה מוצדקת לנקיטת צעד דרקוני שכזה, הפוגע באמון הציבור במערכת.
הגיעה העת לפעול על סמך ראיות ונתונים ולהחזיר את ההיגיון הביולוגי והרפואי לשמש קו מנחה בקביעת המדיניות. השארת חובת עטיית מסיכות גורפת בבתי חולים ובמרפאות כפי שהוחלט אינה נשענת על אף לא אחד מאלה
השלכות הטיפול במשבר הקורונה על עולם הרפואה ובכלל חורגות מזמן מהמחלה עצמה: היחלשות החובה האתית "קודם לכל אל תזיק" בצד התחזקות הפטרנליזם הרפואי והמדיקליזציה, הפגיעה באוטונומיה של החולה ובהסכמה מדעת, תחת אצטלה של מצב חירום רפואי שלא התקיים באמת, אלו תופעות שילוו אותנו עוד זמן רב. האם נשכח ממקבלי ההחלטות במגיפת הקורונה שהמטרה היא למקסם את הבריאות במובנה המלא? בריאות בהגדרה היא: "מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת, ולא רק היעדר מחלה". לנוכח המאזן נזק/ תועלת מהפעולות שננקטו, אין מנוס מלקבוע שקביעת המדיניות בקורונה לקתה בראיית מנהרה, כמו גם בהיעדר הבנה של השלכות העומק והרוחב על החברה.
היעלמותו של הדיון הרפואי והמדעי האמיתי והשקוף בתקופת הקורונה צריכה לעורר בקרב הקהל הרפואי דאגה רבה. ערב הפסח קיים משרד הבריאות "יום למידה" ממגיפת הקורונה. ביום הזה לא ניתן ביטוי לבעלי דעות החורגות מהקו של משרד הבריאות. יום למידה כזה כמוהו ככנס הפקת לקחים בצה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים: עם טפיחה עצמית על השכם ובהיעדר חשיבה ודיון פתוחים אנו נידונים להישאר עבדים לקונספציה, להמשיך לצעוד במצעד האיוולת ולחזור על השגיאות במשבר הבא.
הגיעה העת לפעול על סמך ראיות ונתונים ולהחזיר את ההיגיון הביולוגי והרפואי לשמש קו מנחה בקביעת המדיניות. השארת חובת עטיית מסיכות גורפת בבתי חולים ובמרפאות כפי שהוחלט אינה נשענת על אף לא אחד מאלה. הסברה לעטיית מסיכות וולונטרית על ידי הבאים לקבל טיפול וסובלים מתסמינים של זיהום בדרכי הנשימה, העשויים להדביק, די בה מהבחינה המקצועית, ויהיה בה כדי לטפח אחריות חברתית ולהחזיר את אמון הציבור. האם דווקא אנחנו, אנשי הרפואה, נסכים שאנו ומטופלינו נהיה הקהל האחרון שממשיך להיענות להנחיה שאיננה רפואה מבוססת ראיות?
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
